תעלת בלאומילך, גירסת 2008

גרשון פלג, מנכ"ל החברה להגנת הטבע יוני 2008 בשנת 1969 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "תעלת בלאומילך", שכתב אפרים קישון. בסרט מופיע משוגע בשם בלאומילך, שנמלט מבית משוגעים, גונב פטיש אוויר מעיריית תל אביב, ומתחיל לקדוח לפנות בוקר בלב כיכר מוגרבי. סביב החופר מתפתחת מהומה שלמה, בעיקר לנוכח הרעש וההפרעה לתעבורה, אך איש אינו מנסה לעצור בעדו. אף אחד מהאחראים אינו רוצה להצטייר כמי שאינו יודע מה מתרחש בתחום אחריותו, וכולם, כולל אנשי העירייה והמשטרה, מעמידים פנים כאילו כל המבצע היה מתוכנן וידוע מראש. כעת, 39 שנים אחרי צאת הסרט, אנו מקבלים את סרט ההמשך, כשעל התסריט אחראים מוסד הנשיאות ומדינת ישראל. ההבדל הוא שבמקום תעלה מקומית ברחוב תל אביבי, מדובר בפרויקט בעל היקף "מעט" גדול יותר – 166 קילומטר של תעלה, בין מפרץ אילת לים המלח. במקום פועל בודד ופטיש אוויר - פרויקט הבנייה והנדל"ן הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל. במקום קומדיה- סרט אימה. מדובר, לא פחות ולא יותר, על שטחי בנייה של 200 אלף חדרי מלון (פי ארבעה מסך כל חדרי המלון כיום בארץ), שורה של אגמים מלאכותיים, מבני תעשייה ועוד, אותם מקדמים במרץ רב נשיא המדינה מר שמעון פרס ואיש העסקים והיזם יצחק תשובה. וממש כמו בסרטו של קישון, אף אחד לא מעלה על דעתו לשאול את השאלות האמיתיות: האם הדבר בכלל נחוץ ומה השלכותיו,  כך גם בפרוייקט שמקדמים פרס ותשובה. לציבור, לארגונים הסביבתיים, למומחים ולאנשי המקצוע, אין אפשרות לשאול, להעלות סוגיות או להביע ספקות. כל מה שנותר לנו הוא להביט בעיניים משתאות אחרי דהירתם של היזמים וההתייצבות המהירה בתור לטקסי גזירת הסרטים. רעיון תעלת הימים מופיע כבר בספרו של הרצל, 'אלטנוילנד', משנת 1902, כתעלה שתוביל את מי הים התיכון דרך עמק יזרעאל לירדן הדרומי, בואכה ים המלח. מאז, התגלגל הרעיון בצורות שונות ובתוואים שונים, כשלאחרונה קיבל רוח חיים מחודשת, בעיקר בגלל הצורך בהתפלת מים לממלכת ירדן, מחד והנסיגה הדרמטית במפלס ים המלח, בשיעורים של למעלה ממטר בשנה, מאידך. התעלה, במתכונתה הנוכחית, כוללת הזרמת מי מפרץ אילת לים המלח דרך הערבה. בימים אלה ממש החלו חברות בינלאומיות בעריכת סקר היתכנות הנדסי סביבתי לפרוייקט, שיימשך כשנה וחצי, והוא עתיד לבחון את מכלול ההשלכות הצפויות לפרוייקט. במסגרת זו צפויות להיבחן ההשלכות על מפרץ אילת, ים המלח והערבה שבתווך. אולם טרם נבדקו הסוסים - ועגלת התעלה כבר יצאה לדרך, ועליה רוכב איש העסקים יצחק תשובה, בגיבוי מלא של הנשיא פרס. תשובה הודיע שברצונו 'להפריח את השממה' ולהקים את המיזם הפרטי שלו, שזכה לכינוי "לאס וגאס בערבה". העובדה כי הערבה היא אינה שממה שיש צורך להפריחה, אלא מערכת טבעית ואקולוגית חשובה ביותר לאורך השבר הסורי אפריקאי, ובה ערכי טבע רבים ונדירים, נדמה שחמקה מעיניו של איש החזון. ובינתיים- הנשיא מודיע כי יקדם חוק מיוחד, עוקף תכנון, בכדי לקדם את הפרוייקט המגלומני והשאפתני. לצערנו, מסתבר שכאשר הכסף הפרטי מדבר, הכול נדחק לשוליים: השקיפות, הדמוקרטיה, המקצועיות והזהירות. כל אלה נדרסות על ידי המולך. העובדה שמדובר בפרויקט הגדול ביותר שנהגה בישראל מאז ומעולם, שהשלכותיו מרחיקות לכת וסביב מרביתן לוטה ערפל כבד, אינן מונעות את מקבלי ההחלטות לרוץ קדימה אחרי מקסמי השווא. קואליציה הכוללת את ששת הארגונים הסביבתיים הגדולים בארץ – החברה להגנת הטבע, אדם, טבע ודין, ידידי כדור הארץ המזרח התיכון, חיים וסביבה, מגמה ירוקה וצלול,  הוקמה בימים האחרונים על מנת לפתוח במאבק ציבורי וליצור לחץ על מקדמי התוכנית, שלא להמשיך ולקדמה עד שלא יובנו כל ההשלכות הסביבתיות שלה ויבחנו גם חלופות נוספות והשפעותיהן על האזור. עיקר חששנו הוא מהמחיר האקולוגי הכבד אותו אנו עלולים לשלם על אזור הערבה, ים המלח ומפרץ אילת. פרוייקטים גרנדיוזים רבים באזורינו החלו בקול תרועה רמה והסתיימו במפח נפש או באסון אקולוגי. ייבוש החולה בשמות השישים בארץ, ובניית סכר אסואן במצרים הן דוגמאות לכך. לכן, אסור לנו לרוץ קדימה בעיניים מסונוורות, שמא, בעוד שנים ספורות, נתפוס את הראש בשתי ידיים ונזעק: "על מה, לעזאזל חשבנו?".