חגיגה מוקדמת קשיים במימון פרויקט "תעלת הימים"

חגיגה מוקדמת קשיים במימון פרויקט "תעלת הימים"

מאת: המהדורה- וואלה חדשות מאת: אמיר תיבון

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013, 14:28

אחרי ההצהרה החגיגית על החייאת "תעלת הימים" מתברר כי הבנק העולמי לא יעמיד הלוואה לטובת הפרויקט וגם מדינות אירופה לא ממהרות לתרום. את 400 מיליון הדולר ישלמו האזרחים.

להגדלה לחץ כאן

הקמת הצינור תייקר את המים המותפלים? צילום Gettyimages 

הציבור בישראל התעורר ביום שני שעבר לבשורה מרעישה שהגיעה מוושינגטון: ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית חתמו על הסכם משולש בתחום המים, שיכלול הנחת צינור בין ים סוף לים המלח, ושנועד "להציל" את ים המוות המצטמק. בתקשורת כינו את הצינור הזה "תעלת הימים", אף שהוא קטן בהרבה מהפרויקט השאפתני שקידם בעבר הנשיא שמעון פרס.

עניין אחד הוצג בצורה לא מדויקת ברוב הפרסומים בנושא: שאלת המימון של הצינור, שעלות הקמתו מוערכת בכ-400 מיליון דולר. מבדיקת וואלה! חדשות עולה כי בניגוד למה שפורסם עד כה, הצינור לא יוקם במימון הבנק העולמי או מדינות העולם. מי שישלמו עבור הקמתו יהיו אזרחי ישראל וירדן, בין אם באמצעות המסים שהם משלמים או כחלק מהוצאות המים שלהם.

ההסכם שנחתם בשבוע שעבר במטה הבנק העולמי בוושינגטון כולל שלושה סעיפים: הסדר לחלוקת מים בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית; הקמת מתקן להתפלת מים במפרץ עקבה שבירדן; והנחת הצינור בין ים סוף לים המלח, שיזרים מי ים ל"ים המוות" המתכווץ. בעוד שעלות הסדרי חלוקת המים נמוכה, ובעוד שחברה מסחרית תרוויח ממתקן ההתפלה - הסעיף היקר ביותר בהסכם הוא הנחת הצינור בין ים סוף לים המלח, שעלותו נאמדת בכ-400 מיליון דולר.

מאיפה נשיג עכשיו 400 מיליון דולר?

הפרסומים יצאו מטעם משרדו. השר שלום צילום: נועם מושקוביץ. להגדלה לחץ כאן

ברוב פרסומי התקשורת על ההסכם נכתב כי את הקמת הצינור יממנו מדינות שונות בעולם, שיתרמו כסף לטובת המטרה. בנוסף נכתב במספר דיווחים בכלי תקשורת בולטים, כי הבנק העולמי יעמיד הלוואת גישור לטובת הפרויקט. גורם בכיר בבנק העולמי, שהיה מעורב במגעים להשגת ההסכם, אמר לוואלה! חדשות כי הדברים הללו אינם נכונים, והוא הפנה אצבע מאשימה לעבר שר התשתיות והמים, סילבן שלום, שדיווחי התקשורת הסתמכו על מידע שיצא ממשרדו. לדברי הגורם הבכיר, "סילבן שלום אמר שהבנק העולמי הסכים להעמיד הלוואת גישור. בפועל, לא הייתה כל הסכמה בנושא. נדהמנו לקרוא על זה".

הגורם הוסיף כי מבין "שלוש המדינות שחתמו על ההסכם – ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית – רק ירדן זכאית, מבחינת תקנון הבנק העולמי, לבקש מאיתנו הלוואה. אלא שמצבה הכלכלי של ירדן לא יאפשר לה לקבל הלוואה כזו, ולכן היה ברור שהאופציה כלל לא עומדת על הפרק. אני לא מבין איך הוא (סילבן שלום – א"ת) יכול היה להעביר מסר כזה". לגבי האפשרות שמדינות שונות בעולם יתרמו כסף לטובת הפרויקט, שעלתה גם היא בדיווחי התקשורת בישראל, הביע הגורם הבכיר ספק רב: "אמרנו מראש לשלושת הצדדים שאנחנו נעשה בדיקות בנושא, אבל אנחנו לא מעריכים שנצליח לגייס הרבה כספים, אם בכלל. אמרנו להם שיסתכלו על המצב הכלכלי העולמי – מאיפה נשיג עכשיו 400 מיליון דולר? אמרנו להם לפחות שלוש פעמים – אנחנו לא אופטימיים לגבי יכולתנו לגייס כסף לפרויקט".

מלשכתו של השר שלום הובהר כי השר לא אמר באף ראיון שהבנק העולמי יעמיד הלוואת גישור. יש לציין כי הביטוי "הלוואת גישור" הופיע במרבית פרסומי התקשורת בנושא.

אז אם הבנק העולמי לא מתכוון להעמיד הלוואת גישור, וגורם בכיר בבנק מביע ספק לגבי יכולתן של מדינות העולם לתרום כספים – מהיכן יגיעו אותם 400 מיליון דולר שדרושים להקמת הצינור? הגורם הבכיר בבנק העולמי מעריך כי החברה המסחרית שתקים את מתקן ההתפלה במפרץ עקבה, תממן גם את הקמת הצינור לים המלח. הוא הסביר כי מכיוון שהצינור לים המלח לא יספק רווח כלשהו לחברה, היא צפויה לממן את הקמתו באמצעות ייקור המים המותפלים שיוצעו למכירה. במילים אחרות – כל ישראלי, ירדני או פלסטיני שירכוש מים מותפלים מהמתקן החדש, ישלם "על הדרך" גם על הצינור לים המלח, מה שיגרום להתייקרות משמעותית של המים המותפלים.

את אותה השאלה – כיצד ימומן הצינור – הצגנו גם ללשכתו של שר התשתיות והמים, סילבן שלום. התשובות שהגיעו משם היו שונות. בלשכת השר התעקשו בתחילה כי מדינות המערב יתרמו את הסכום הנדרש, ואף אמרו כי "ישנה התעניינות רבה" מצד מדינות באירופה. לאחר שביקשנו לקבל את רשימת המדינות שהביעו הסכמה לתרום כספים, נמסר כי נכון לתחילת השבוע, אף מדינה עוד לא הסכימה לעשות זאת.

לא ברור אם ירדן בכלל תוכל למלא את חלקה

"נזק סביבתי בלתי הפיך". גדעון ברומברג, מנכ"ל ידידי כדור הארץ צילום: יח"צ. להגדלה לחץ כאן

בהמשך נמסר מלשכת השר כי אם לא יימצאו מדינות שיתרמו לפרויקט, ייתכן שהסכום יתגלגל לחברה שתקים את מתקן ההתפלה בנמל עקבה. אם גם זה לא יתממש, הסבירו שם, ישראל וירדן יממנו את הנחת הצינור בעצמן. הסכום יתפרש על פני שנים ארוכות, ועשוי להסתכם בכ-30 מיליון שקלים (8 מיליון דולר) בשנה. יש לציין כי ממשלת ירדן אמרה בשנה שעברה כי תוכל לממן רק כ-5% מעלות הפרויקט, ולכן לא ברור אם תוכל למלא את חלקה.

בלשכת השר אמרו כי סך כל הסכום המדובר עבור ישראל – 200 מיליון דולר בפריסה רב שנתית, הינו סכום סביר וראוי עבור מטרה לאומית וסביבתית ממדרגה ראשונה כמו הצלת ים המלח. אלא שבדיוק בנקודה הזו קיימת מחלוקת בין השר שלום לבין ארגוני סביבה בארץ ובעולם, שטוענים כי הצינור לא יציל את ים המלח ואף עשוי לגרום לו נזק. ארגון "ידידי כדור הארץ" הזהיר כי הזרמת מי ים אל תוך ים המלח, עשויה לשנות את מרקמו באופן בלתי הפיך. מנכ"ל הארגון, עו"ד גדעון ברומברג, מוסיף כי כמות המים שתתווסף לים המלח באמצעות הצינור הינה כעשירית בלבד מכמות המים שנדרשת לעצירת נסיגתו. בארגון אומרים כי הצלת ים המלח דורשת פיתרונות מורכבים יותר.

יש לציין כי הבנק העולמי, בהודעה שהפיץ על הסכם המים המשולש, נמנע מקשירת כתרים מסוג זה לצינור המים. הבנק בירך על ההסכם המשולש בין ישראל, ירדן והפלסטינים, אך לא התייחס כלל להשפעתו של צינור המים על ים המלח, סוגיה שמומחי מים מטעם הבנק בחנו לאורך השנים האחרונות. גם ראש המועצה האזורית תמר, דב ליטבינוף, אמר כי הוא אמנם מברך על שיתוף הפעולה הישראלי-ירדני-פלסטיני, אך הוא סבור כי מבחינה סביבתית הצינור לא יתרום דבר לים המלח.

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל,והמשמש כמומחה באתר http://www.gotravel.co.il/.

לפניות לכותב shark4162@gmail.com

© Copyright to seeking-the-world.com זכויות יוצרים לאתר

תעלת הימים- מידע ותרגילי ידע וחישוב

תעלת הימים- מידע ותרגילי ידע וחישוב

למקור הכתבה לחץ כאן

מתוך Wikipedia

בין יתר הרעיונות שהעלה בנימין זאב הרצל בספרו "אלטנוילנד" משנת 1902 (תורגם על-ידי נחום סוקולוב לשם תל אביב), היה כריית תעלה אשר תזרים מים מהים התיכון לים המלח, רעיון שהתבסס על הפרשי הגובה המשמעותיים בין שני הימים (ים המלח הינו המקום הנמוך ביותר בעולם). לתעלה מתוכננת זו ניתן מאוחר יותר השם "תעלת הימים".

הרצל היה משפטן במקצועו ולא מהנדס, ואת רעיונו זה ביסס על תוכנית שהועלתה על-ידי מהנדס בשם מקס ורקארט בשנת 1899 ובה פירוט של כריית תעלה שתוביל את מי הים התיכון במסלול הבא: מהים התיכון דרך עמק יזרעאל ודרך עמק בית שאן ושקע הירדן לים המלח. כאשר דובר על ישום התוכנית דובר על דרומה של הארץ.

תועלתה של התוכנית היה שהיא תאפשר לייצר חשמל בכח נפילת המים שיניעו טורבינות שיפיקו חשמל וכן ניתן יהיה ליישם את התעלה כמפעל מוביל מים לצורך השקיה. לא ברור האם הרעיון אכן מוצלח, אולם רבים בישראל דחפו למימושו. אחת הבעיות החמורות שבתוכנית היה החדרת מים מלוחים לאקוויפרים המים המתוקים, כמו כן יש צורך לשאוב את המים בכדי להעבירם את רכס ההר, או לכרות מנהרות עמוקות במעבי ההר. רעיון דומה הועלה על ידי המומחה הבינלאומי לשימור קרקע, וולטר קליי לאודרמילק. תוכניות הנדסיות הובאו על ידי המהנדסים שמחה בלאס וג'ימס בנימין הייס בשילוב עם תוכניות מוקדמות של מוביל מים ארצי.

שנים לאחר הקמת המדינה, ניסו לבנות את תעלת הימים. כמה מאות מטרים מן התעלה נכרו ואחרי כן העבודה פסקה עד עצם היום הזה. תעלת הימים נותרה למעשה כתוכנית לא ממומשת נוספת מתוכניות רבות שלא יצאו אל הפועל.

לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן דובר על פרוייקט כריית תעלה מים סוף לים המלח The Red Sea Dead Sea Canal, RSDSC, בין היתר על מנת לטפל בבעייה של התייבשות ים המלח ותופעת הבולענים. שהשיפוע המתון בערבה פגע באפשרות לנצל את זרימת המים להפקת חשמל.

דוגמאות: תעלת למנש, תעלת סואץ,

במקרים אלו מטרת התעלה המלאכותית שנחפרה הייתה שונה, מה המטרה?

תעלת סואץ קיצרה את הדרך בין ים-סוף לים התיכון.

תעלת הימים

לצערנו מיקומה של מדינת ישראל מבחינה גיאוגרפית, וריבוי האוכלוסין במדינה שהוא לכשעצמו תופעה מבורכת, יצרו בעיות של חוסר במקורות אנרגיה וחוסר באוצרות טבע כגון: דלק ומים.

באזור ים המלח, מספר בעיות, אשר פתרונן יסייע לפתור חלק מהבעיות של מדינת ישראל.

מהן יתרונות הפרוייקט?  1. הזרמת מים לים המלח למניעת התייבשות.

                                  2. ניצול הפרשי הגובה ליצירת חשמל.

                                  3. התפלת מים.   

                                  4. גשר לשלום בין ירדן וישראל.

                                  6. תעסוקה לאלפי אנשים.

אחת הבעיות הגדולות היא: סכנת ההתייבשות של ים המלח. .מה הסיבה להתייבשות?

ים המלח הוא ימה מלוחה וסגורה, במרכזה של ארץ ישראל, מזרחית למדבר יהודה. הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, ומקווה המים בעל שיעור המליחות הגדול ביותר. ריכוז המלח בים המלח גבוה פי עשרה מימות אחרים; בים המלח ריכוז המלח הוא 34%, ובים התיכון 3.5%. 

בשנת 1948 היה גובהו 396  מ' מתחת לפני הים ובשנת 2004 הוא ירד ל-417  מטר מתחת לפני הים. חישוב זריז מגלה שמדובר בירידה של 21  מטר ב-57 שנה בלבד!

אחרי ההקדמה אפשר להגיע לסיפור עצמו: מקור המים העיקרי ממנו ניזון ים המלח הוא נהר הירדן

עקב בניית סכר דגניה, העוצר את מי הים כינרת מלזרום לירדן, ירדו כמויות המים הזורמות בנהר, וכיום כמות המים המגיעה לים המלח היא זניחה. מקור רוב המים שבכל זאת מגיעים לים הוא ממי שיטפונות בחורף הזורמים לירדן או ישירות אל ים המלח.

מדי כמה שנים נפתח סכר דגניה עקב עליית מפלס מי הכינרת, ואל ים המלח מגיעים יותר מים, אך זה לא מספיק, והמים המגיעים כיום אל ים המלח לא מתאזנים עם כמות המים המתייבשת, ולכן יורד מפלס מי ים המלח כל העת. בשנים האחרונות יורד מפלס מי ים המלח במטר אחד בממוצע בכל שנה, מה שגורם לתופעת הבולענים .

נושא "תעלת הימים" שתקשר את ים המלח עם מקור מים גבוה ממנו עולה מדי פעם מאז אלטנוילנד של הרצל ועד ימינו. בעשורים האחרונים צצה התוכנית ועלתה בשלבים שונים וברמות שונות, ואף זכתה לטכס רב רושם, בו הכריז מנחם בגין, על הדברת השממה והניח את אבן הפינה לפרויקט עתיר המימדים. נכון להיום נשאר הנושא תקוע עדיין בגדר תוכניות על הנייר.

בשנות ה50 נעשה מחקר לפיו ניתן להפיק כ100 מגהוואט ממפעל זה. הועדה שהוקמה בשנת 1977 בראשותו של פרופ' יובל נאמן, הגישה המלצות ובהן 4 אפשרויות לביצוע תעלת הימים.

1. מסלול צפוני- מחיפה דרך עמק יזרעאל אל הירדן מדרום הכינרת.
2. מסלול מרכזי- מאזור חדרה דרך עמק יזרעאל לירדן.
3. קטיף- מדרום לאשקלון לים המלח.
4. מסלול דרומי- מים סוף דרך הערבה, לים המלח.

מהן הבעיות הקשורות בפרוייקט?

1. כיצד להעביר את המים מהים התיכון לים המלח.(תעלה פתוחה או סגורה)
2. באיזה תוואי לבחור.
3. כיצד לפגוע כמה שפחות בטבע.
4. כיצד לשמור על איכות הסביבה.
5. כיצד לשמור על מליחות ים המלח.

(להראות שקפים על האפשרויות השונות של התוואי)

הידרו- אלקטריקה

http://www.wvic.com/hydro-works.htm

בכדי לספק את האנרגיה הדרושה, בכדי לייצר חשמל ישנן שיטות שונות. אחת השיטות לייצור חשמל היא באמצעות "נפילה" של מים ממקום גבוה למקום נמוך מכונה שיטה הידרו- אלקטרית.

במשך מאות השנים השתמשו בזרם המים שבנהרות להנעת גלגלים של טחנות קמח. היום מנצלים את זרמי הנהרות ומפלי המים להפעלת תחנות הידרו-חשמליות (הידרו =מים)

בתחנות ההידרו-חשמליות נמצאים שני מרכיבים חשובים : הגנרטור והטורבינה.

כדי להפיק חשמל בגנרטור בענק שבתחנת החשמל יש לבוסס "גלגל". ה"גלגל" הגדול המצוי בתחנת החשמל נקרא טורבינה. והיא מילה לועזית שמשמעותה גוף מסתובב.

 http://www.wvic.com/how-gen-works.htm

הטורבינה נראית כגלגל כנפיים ענק, מעין שבשבת גדלוה. כאשר המים הזורמים מכים בכנפי הגלגל, הוא מסתובב ומפעיל את הגנרטור. כלומר, הוא מסובב את המגנט בתוך הסליל של הגנרטור, וכך מפיקים חשמל. כדי להגביר את עוצמת הזרם יוצרים מפל מלאכותי באפיק זרימתו של נהר גדול. לצרך זה יש לחסום את דרכו של הנהר בסכר גבוה, והסכר גורם ליצירת אגם מלאכותי. כשנופלים מי האגם מראש הסכר, נוצר מפל מלאכותי.

 לרגלי הסכר מקימים את התחנה ההידרו-חשמלית. בתוך התחנה יש, כאמור, טורבינה וגנרטור. המים שבחלקו העליון של הסכר נכנסים לצינורות ונופלים מגובה רב. בנפילתם הם מניעים את הטורבינה, והטורבינה מפעליה את הגנרטור.שמייצר את החשמל.

במקרה שלנו רוצים המתכננים לנצל את הפרשי הגובה בין הים התיכון לבין ים המלח שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם בכדי ליצור את המפל הדרוש להנעת הטורבינות ליצירת החשמל.

גלגולי אנרגיה במערכת: האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית (גובה) הופכת לאנרגיית תנועה שהופכת לאנרגיה חשמלית.

מפת מושגים חדשים

1.      גנרטור 2. דינמו 3. זרם חשמלי 4. טעינה חשמלית 5. מוליכות חשמלית 6 מחולל זרם 7. מוליך 8. הארקה

גנרטור-מכשיר לייצור זרם חשמלי. בנוי מגלגל הנעה, סליל נחושת, מבודד ומגנט.

דינמו- או גנרטור, מכשיר לייצור זרם חשמלי. בנוי מגלגל הנעה, סליל נחושת, מבודד ומגנט.

זרם חשמלי- תנועה של אלקטרונים הנעים בכיוון אחד במוליך, או תנועה של יונים הנעים בתמיסה מימית.

טעינה חשמלית- הפיכת גוף נייטרלי לגוף טעון במטען חשמלי על ידי הוספה או הרחקה של אלקטרונים.

מוליכות חשמלית- תכונה של חומר, המציינת את מידה ההולכה של זרם, כאשר מחברים את החומר במעגל חשמלי סגור ככל שהמוליכות טובה יותר, כך הזרם העובר במעגל גדול יותר

מחולל זרם- דינמו או גנרטור, מכשיר לייצור זרם חשמלי. בנוי מגלגל הנעה, סליל נחושת, מבודד ומגנט..

מוליך- חומר הסוגר מעגל חשמלי. חומר שדרכו יכול לעבור זרם חשמלי.

הארקה- חיבור גוף של מכשיר חשמלי במוליך לאדמה כאמצעי ביטחון נגד פגיעה, העלולה להיגרם ממגע במכשיר מחשמל. ההארקה אינה הגנה מספקת מפני התחשמלות.

לכל שאלה מצורף חומר רקע בצורת קובץ word  וכן מספר משימות.

קבצים מצורפים:

אנרגיית גובה של מים  (שאלות 2,3)

התפלת מים (שאלה 4)

ים המלח  (שאלות:1,2,3,5,6,7)

תמיסות מימיות (שאלה 5)

פרוייקט תעלת הימים (שאלות: 6,7)

ניצול אנרגית גובה של מים

רקע כללי

האנרגיה המופקת ממים נופלים היא תוצאה של המרת אנרגית הגובה (אנרגיה פוטנציאלית ) לאנרגית תנועה, כלומר מהירות המים הנופלים.

בעת הפגיעה של המים הנופלים בכפות הטורבינה הופכת אנרגית התנועה הקווית של המים לתנועה סיבובית של הטורבינה. המים העוזבים את הטורבינה הם בעלי אנרגית תנועה (מהירות ) נמוכה. יתרת האנרגיה נמסרה לטורבינה ומקצתה הפכה לחום.

בבדיקה איכותית של מהירות סיבוב הטורבינה ניתן להבחין כי בעת חיבור עומס חשמלי משמעותי מהירות הסיבוב של הטורבינה קטנה. נוכל גם להבחין כי מתח החשמל ללא צרכן ועם צרכן שונה.

כשמעמיסים את המערכת (מחברים צרכן) ,זורם זרם חשמלי , והמתח המופק בין הדקי המקור יורד. קצב הספקת האנרגיה ממקור האנרגיה לצרכן נקרא הספק.

הספק חשמלי מחושב לפי מכפלת המתח בזרם, והיחידה המציינת את ההספק היא ווט, ע"ש ג'יימס ווט, המהנדס הסקוטי ששכלל את מכונת הקיטור לצורתה המודרנית והיעילה.

 נקודה למחשבה

מקובל לחשוב כי מקור אנרגיה מפיק אנרגיה ומוסר אותה הלאה ובכך תם הקשר בין המקור לעומס או הצרכן. למעשה יכול מקור לספק רק כמות מוגבלת של הספק, כלומר לספק את האנרגיה לצרכן רק בקצב מסוים.

אם ההספק הנדרש ממנו הוא מעבר ליכולתו, המקור נמצא במצב של עומס יתר ואז הוא מאט את פעולתו, כפי שמנוע המכונית מתאמץ כשהמכונית נוסעת במעלה ומוריד את מהירותו לעתים עד כדי צורך בהורדת הילוך ונסיעה איטית יותר.

המחולל החשמלי מונע מכנית ומספק אנרגיה חשמלית . כאשר מעמיסים אותו ,העומס מועבר גם למקור ההינע-הטורבינה- היא מועמסת ומהירותה תקטן ככל שהצרכן צורך הספק גדול יותר מהמחולל המחובר אליה.

מסירת האנרגיה

המים מוסרים את האנרגיה לטורבינה, הטורבינה מוסרת את האנרגיה למחולל, המחולל ממיר את האנרגיה ומוסר אותה לצרכן.

העמסה

העומס משפיע על המחולל, המחולל מעמיס את הטורבינה, הטורבינה מעכבת את זרימת המים החופשית ומקטינה את אנרגית התנועה שלהם.

אנרגיה מנפילת מים נפילת מים מגובה רב יוצרת אנרגיה. את האנרגיה הזאת ניתן לנצל לצורך הפקת אנרגיה חשמלית. תחנת-כוח המשתמשת באנרגיה של נפילת מים כמקור אנרגיה, נקראת תחנה הידרו-אלקטרית (הידרו = מים; אלקטרית = חשמל).

בספרו אלטנוילנד, שנכתב בראשית המאה העשרים, כמעט 50 שנה לפני הכרזת המדינה, חלם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, על תחנות-כוח הידרו-אלקטריות, שייצרו חשמל בכוח האנרגיה של המים.

תחנת הכוח ההידרואלקטרית של רוטנברג בנהריים.
באדיבות ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית.

תחנת-הכוח בנהריים, שהקים פנחס רוטנברג, הייתה התגשמות חלומו של הרצל: תחנה הידרו-אלקטרית, שהשתמשה במי נהרות הירמוך והירדן לצורך הפקת אנרגיה חשמלית. 

גם פרויקט תעלת הימים, שמדברים עליו כבר עשרות שנים, אמור לנצל את הפרשי הגובה בין הים התיכון לים המלח לצורך הפקת אנרגיה חשמלית. 

בארצות הברית נעשה שימוש רב במים להפקת אנרגיה, ובשנת 2000 ייצרו תחנות-כוח הידרואלקטריות 7% מאספקת החשמל של המדינה! 

להפקת חשמל מאנרגיה של נפילת מים יש יתרונות:

1. אנרגיית המים היא בלתי מתכלה, והפקת האנרגיה היא תהליך לא  מזהם.

2. תחנת-הכוח קלה לתפעול ולאחזקה.

אך, על אף שתחנות-כוח הידרו-אלקטריות אינן מזהמות את הסביבה, הן עלולות לגרום לפגיעה קשה בסביבה: בנייתן והפעלתן כרוכה בשינויים בנוף ובאופי זרימת המים בנחלים ובנהרות, ולכן בתי הגידול הטבעיים עלולים להיפגע.

התפלת מי ים

תהליך הפיכתם של מי-ים למים מתוקים באמצעות הוצאת המלחים מהמים.

התפלה נעשית בשיטות שונות והעיקריות שבהן:

  א) שיטת האידוי

שיטה זו מנצלת את ההבדל בין נקודת הרתיחה של המים ונקודת הרתיחה של המלחים. מי-ים מחוממים באיטיות ומועברים באיטיות דרך סדרה של תאים. בעוברם דרך תאים אלה מתאדים המים ומותירים את המלחים. החסרון בשיטה: התהליך צורך אנרגיה רבה. בארץ משתמשים בשיטת האידוי ותושבי אילת מרווים צמאונם במים המותפלים בשיטה זו. 

ב) שיטת ההקפאה

מבוססת על תהליך הפוך: במקום לאדות את המים - הם מוקפאים. כשם שמלחים נפרדים מאדי המים, כך הם מופרדים מגבישי הקרח שנוצרים בקפיאת המים. בתהליך ההקפאה מוכנסים מי-ים מקוררים לתוך מיכל שבו שורר לחץ נמוך וטמפרטורת המים מורדת עד ליצירת גבישי קרח. במיכל אחר נשטפים הגבישים, מובאים במגע עם אדים והופכים לנוזל. גם תהליך זה צורך אנרגיה ויתרונו מול שיטת האידוי, שלא מתהווה אבנית הפוגעת במיכלים.  

ג) שיטת האלקטרודיאליזה

שיטה זו מבוססת על העיקרון שמלח הנמס במים נפרד ליונים (אטומים בעלי מטען חשמלי) חיוביים ושליליים. 

בתהליך האלקטרודיאליזה מוכנסות אלקטרודות למי-מלח והיונים נעים לעברן בהתאם למטען החשמלי שלהם. האלקטרודות מוקפות מחיצות חדירות למחצה - החדירה נעשית רק מכיוון התמיסה לאלקטרודות - והמים שבין המחיצות נשארים נטולי מלח. האנרגיה הדרושה להפקת מים מתוקים בשיטה זו עומדת ביחס ישר לכמות המלחים המומסים במים.

ים המלח

ים המלח הוא ימה מלוחה וסגורה, הנמצאת בבקע גאולוגי הקרוי בקעת הירדן, במרכז השבר הסורי אפריקני. הימה היא שריד קטן לימה גדולה בהרבה שהתקיימה במקום בעבר. ים המלח ממוקם בשולי מדבר יהודה, בין ישראל לירדן, והוא בשליטה משותפת של ישראל וירדן, כאשר חופו המערבי בשליטת ישראל וחופו המזרחי בשליטת ירדן.

ריכוז המלחים הגבוה במי ים המלח גורם לגופים כבדים לצוף במי הים ללא כל מאמץ. רמת מליחות זו מונעת מחיים להתקיים בים המלח, ולכן הוא מכונה גם בשם ים המוות. בתנ"ך בספר דברים (פרק ג' י"ז) ובספר יהושע ים המלח מכונה גם בשם ים הערבה. כינוי נוסף שלו ופחות מוכר בספר בראשית הוא עֵמֶק הַשִּׂדִּים (פרק י"ד ג'), כנראה מלשון שדות, מכיוון שעל פי המתואר שם, היה עמק זה פורה מאוד מבחינה חקלאית. אורכו של הים 76 ק"מ ורוחבו 17.5.

שיאים עולמיים בהם מחזיק ים המלח

• ים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בעולם. גובהו בשנת 2004 היה 417 מטר מתחת לפני הים. גובה הים יורד בעקביות - בשנת 1848 היה גובהו 396 מ' מתחת לפני הים.
• ים המלח הוא מקווה המים הגדול בעל ריכוז המלח הגבוה ביותר בעולם. ריכוז המלח בים המלח גבוה פי עשרה מבימים אחרים. לשם השוואה, ריכוז המלח בים המלח הוא 34%, ובים התיכון 3.5%.

ייבוש ים המלח

מקור המים העיקרי ממנו ניזון ים המלח הוא נהר הירדן. עקב בניית סכר דגניה, העוצר את מי הים כנרת מלזרום לירדן, ירדו כמויות המים הזורמות בנהר, וכיום כמות המים המגיעה לים המלח היא זניחה. מקור רוב המים שבכל-זאת מגיעים לים הוא ממי שטפונות בחורף הזורמים לירדן או ישירות אל ים המלח.

מדי כמה שנים נפתח סכר דגניה עקב עליית מפלס מי הכנרת, ואל ים המלח מגיעים יותר מים.

המים המגיעים כיום אל ים המלח אינם מספיקים כדי לאזן את כמות המים המתייבשת, ולכן יורד מפלס מי הים כל העת. מאז שנת 1930 נמצא מפלס המים של ים המלח במעקב, ועד שנת 1997 הוא ירד ביותר מ-21 מ', כשבשנים האחרונות יורד מפלס מי ים המלח במטר אחד בממוצע בכל שנה, מה שגורם לתופעת הבולענים. יש המסבירים את הסיפור המקראי במלחמת ארבעת המלכים (בבראשית פרק י"ד י'), בו ברחו נפלו מלך סדום ומלך עמורה לבארות חימר ומתו, כנפילתם לתוך בולענים.

לקוח מויקיפדיה

אז למה הוא מתייבש?

תחיה ברק

ים המלח הוא ימה מלוחה וסגורה, במרכזה של ארץ ישראל, מזרחית למדבר יהודה. הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, ומקווה המים בעל שיעור המליחות הגדול ביותר. ריכוז המלח בים המלח גבוה פי עשרה מימות אחרים; בים המלח ריכוז המלח הוא 34%, ובים התיכון 3.5%. 

בשנת 1948 היה גובהו 396 מ' מתחת לפני הים ובשנת 2004 הוא ירד ל-417 מטר מתחת לפני הים. חישוב זריז מגלה שמדובר בירידה של 21 מטר ב-57 שנה בלבד!

אחרי ההקדמה אפשר להגיע לסיפור עצמו: מקור המים העיקרי ממנו ניזון ים המלח הוא נהר הירדן. עקב בניית סכר דגניה, העוצר את מי הים כנרת מלזרום לירדן, ירדו כמויות המים הזורמות בנהר, וכיום כמות המים המגיעה לים המלח היא זניחה. מקור רוב המים שבכל זאת מגיעים לים הוא ממי שיטפונות בחורף הזורמים לירדן או ישירות אל ים המלח.

מדי כמה שנים נפתח סכר דגניה עקב עליית מפלס מי הכנרת, ואל ים המלח מגיעים יותר מים, אך זה לא מספיק, והמים המגיעים כיום אל ים המלח לא מתאזנים עם כמות המים המתייבשת, ולכן יורד מפלס מי ים המלח כל העת. בשנים האחרונות יורד מפלס מי ים המלח במטר אחד בממוצע בכל שנה, מה שגורם לתופעת הבולענים (ועל כך יבוא הסבר בהמשך).

תהליך ייבוש ים המלח גרם לכך שבשנת 1981 הימה נחצתה לשני חלקים באזור של חצי-האי "הלשון", שם נחשפה קרקעית מיצר לינץ' המפריד בין האגן הצפוני לאגן הדרומי, שהיה אזור רדוד יחסית. עקב כך נאלצה מדינת ישראל לחצוב תעלה באזור היבש של מיצר לינץ', להולכת מים מהאגן הצפוני לדרומי. האגן הדרומי הישראלי הוסדר כולו בבריכות סגורות על מנת לשמור על קיומו, בעוד האגן הדרומי הטבעי הירדני התייבש לגמרי. בשנת 1984 בנתה ירדן את מפעלי כריית המלח שלה, וגם כן סגרה את האגן הדרומי (לשעבר) שבשטחה בבריכות, וחצבה תעלה לאורך כל החוף המערבי לשעבר של הלשון.

על מנת לטפל בתופעת ייבוש הימה, תוכננה תוכנית בשיתוף ישראלי ירדני, שמשימתה לכרות תעלה מהים האדום לים המלח. תוכנית נקראה "תעלת הים האדום-ים המלח", אך היא הוקפאה. אגב, תוכנית קודמת של כריית תעלה מים התיכון לים המלח, הידועה בשם תעלת הימים, נגנזה גם היא זה מכבר, בשל בעיות שונות שהיו במימושה. 

להוסיף חטא על פשע, מפעלי ים המלח קיבלו רישיון בלתי מוגבל לכרות מלח ופוספטים בימה. אתרי הכרייה אלו תורמים לייבוש ים המלח ולצלקת בלתי נמחית בנוף.

המאמר: תמיסות מימיות

מחבר המאמר: פרופ' יצחק מרכוס

נושא המאמר: תכונות המים כממס והתמיסות המימיות

מילות מפתח: הוראת הכימיה, מים, שונות, תמיסות

מתוך: ידיעון כימיה בחברה המודרנית.

הוצאת: האוניברסיטה העברית בירושלים - המרכז להוראת המדעים.

הערות: פרופ' יצחק מרכוס - המח' לכימיה איאורגנית ואנליטית, האוניברסיטה העברית בירושלים.



תמיסות מימיות
כתב: פרופסור יצחק מרכוס

תמונת עולם של תחום התמיסות המימיות המשורטטת על ידי מומחה וחוקר בתחום זה והמיועדת להבאה בפני תלמידים. 

האוקיאנוס, הדם בעורקינו, התה והיין שאנו שותים, הם תמיסות מימיות בעלי תכונות אופייניות. נשאל קודם כל, מה מתמוסס במים ומה אינו מתמוסס? 

מתמוססים: מלח (בישול), סוכר, כוהל, חומצת מלח, ועוד הרבה מאד חומרים אחרים. 

אינם מתמוססים: זכוכית, זהב, בנזין, שמן, תאית, ושוב הרבה מאד חומרים אחרים. 

הכוונה במילה "מתמוסס" היא שהחומר מתערבב עם המים ומתקבל נוזל צלול - תמיסה - שממנו אפשר לקבל בחזרה את החומר המקורי עם אידוי מלא של המים. אין כאן כוונה לחומרים המותקפים באופן כימי על-ידי המים, כך שאינם ניתנים להשבה. למשל, המתכת נתרן או סיד חי (תחמוצת הסידן) מותקפים על ידי המים: הנתרן הופך להידרוקסיד הנתרן, שאמנם מתמוסס היטב במים, והסיד החי הופך לסיד כבוי (הידרוקסיד הסידן) המתמוסס במידה קטנה במים. לא נדון במקרים כאלה בהמשך. 

כאשר אומרים "מתמוסס", צריך לייחס למלה זאת הגבלה כמותית. יש חומרים המתמוססים באופן בלתי מוגבל: למשל כוהל (אתילי) או חומצה גופרתית. בחומרים כאלה יש מסיסות הדדית אינסופית של המים והחומר המומס, ומקבלים נוזל צלול בכל היחסים של ערבוב המרכיבים הללו. חומרים אחרים מתמוססים יפה, אך באופן מוגבל, ובעודף של החומר המומס מקבלים תמיסה רוויה, שאינה מסוגלת להמיס עוד מומס. למשל, כ370- גרם מלח (נתרן כלורי) בלבד מתמוססים בטמפרטורת החדר בליטר אחד של מים. לעומת זאת, גם החומרים ה"בלתי מסיסים" מתמוססים במידה זעירה. למשל, אוויר בלחץ אטמוספרי ובטמפרטורת החדר יתמוסס כדי 22 מ"ג בליטר של מים. המסיסות של חומרים במים משתנה בעת חימום במעט (מלח) או בהרבה (סוכר). במקרה של גזים (אוויר) יכולה המסיסות לרדת, אלא שבמקרה זה יש השפעה גם לשינוי הלחץ. 

מה קובע את המסיסות של חומר במים ואת השפעת הטמפרטורה והלחץ עליה?

עוד בימי הביניים הכירו את הכלל: "דומה ממיס דומה", כלומר, במים יתמוססו חומרים הדומים למים, אך במה יתבטא הדמיון הזה? מולקולת מים, כידוע, כוללת אטום אחד של חמצן ושני אטומים של מימן והיא קוטבית (פולרית). בחלק ממולקולה קוטבית יש עודף מטען חשמלי חיובי ובחלק אחר עודף מטען שלילי, אם כי למולקולה כולה אין מטען נטו. במולקולה של מים יש עודף מטען שלילי על אטום החמצן ועודף מטען חיובי על אטומי המימן. המים הנוזליים הם אוסף של מולקולות כאלה, המחוברות ביניהן ברשת תלת-ממדית על ידי מה שנקרא גשרי מימן. אטומי המימן "מגשרים" בין זוגות אטומי חמצן של מולקולות מים שכנות ומקשרים ביניהן. מבנה זה של המים מייחד אותם במידה מסוימת מנוזלים אחרים העשויים לשמש כממיסים. 

על מנת להכניס חלקיק של מומס אל תוך המבנה הרשתי הזה של המים הנוזליים יש צורך ליצור חלל ברשת, לתוכו החלקיק יכנס. יצירת חלל דורשת שבירה של גשרי מימן, ותהליך זה, מצידו, דורש השקעה של אנרגיה. מקורה של אנרגיה זאת היא ביצירה של קשרים כימיים (כולל גשרי מימן) חדשים בין חלקיק המומס למולקולות המים שמסביבו: מיומו של המומס. (תהליך נוסף, הקשור למסיסות והדורש השקעת אנרגיה, הוא הרחקת החלקיקים שבמומס המוצק או הנוזלי אלו מאלו, כך שכל חלקיק יתערבב בנפרד עם הממס לתת תמיסה. תהליך זה יהיה שווה בכל הממיסים, ואינו מיוחד, אפוא, למים). לפיכך, התנאי הדרוש למסיסות טובה במים הוא היכולת של חלקיק המומס להתקשר אל מולקולת המים, אם כי זה אינו תנאי מספיק, כפי שנראה. 

ראוי בשלב זה של הדיון להבדיל בין שני מיני מומסים: אלקטרוליטים ולא- אלקטרוליטים. הראשונים נוטים לאפשר ליונים, חלקיקים בעלי מטען חשמלי מהם הם בנויים, להיפרד אלו מאלו בתמיסה. לדוגמה: מלח בישול (נתרן כלורי), הבנוי מיוני נתרן חיוביים ויוני כלוריד שליליים, הנפרדים אלו מאלו בתמיסה מימית. כתוצאה מכך, תמיסה של אלקטרוליט תוליך זרם חשמלי, ומוליכות זאת של התמיסה היא התופעה המובהקת של תמיסה כזאת. 

הלא-אלקטרוליטים בנויים ממולקולות, ומולקולות אלו, יכול שתהיינה קוטביות או בלתי קוטביות. דוגמה ללא-אלקטרוליט קוטבי הוא כוהל, בו יש על אטום החמצן שלו עודף מטען שלילי, המתאזן על ידי עודף מטען חיובי בשארית המולקולה. דוגמה ללא-אלקטרוליט בלתי קוטבי הוא פחמימן כמו אוקטן (מרכיב של בנזין), שאין במולקולות שלו עודפי מטען חשמלי בחלקיהן השונים. 

היונים של אלקטרוליט עוברים מיום במים, כלומר, הם מקיפים עצמם במולקולות מים אליהן הם קשורים חזק בעטיו של המטען החשמלי שלהם. ככל שהיון קטן יותר ומטענו גדול יותר, כך יחזק המיום, וכן תגדל האנרגיה המשתחררת בתהליך המיום. אנרגיה זאת דרושה כדי להרחיק את היונים שבמומס הגבישי אלו מאלו וכדי ליצור את החלל במים, אליו היון אמור להיכנס. גם האנרגיה הדרושה להרחקה הזאת גדלה ככל שהיון קטן יותר ומטענו גדול יותר וגם האנרגיה הדרושה ליצירת החלל גדלה ככל שהיון (והחלל הנדרש) גדול יותר. מסתבר שיש כאן איזון.

משימות

שאלות ותשובות

תשובה: כן, מכיוון שיישום הפרוייקט עשוי לפתור חלק מהבעיות שלנו, הדבר האחרון שחסר במדינה זה כסף.

תעלת הימים לים המלח – אנרגיה בהיבט רב תחומי/רמי אריאלי וורדה שילו

השקע של עמק הירדן הוא חלק מהשקע הסורי אפריקני שנוצר ברעידת אדמה חזקה לפני כמיליון שנים. בשקע זה נוצר ים המלח כימה סגורה. שקע עמק הירדן נמצא נמוך מפני הים התיכון, והמרחק האווירי ביניהם הוא כ 50 קילומטר באזור הכינרת, לעומת כ 110 קילומטר באזור ים המלח.(מפת ארץ ישראל)

השתלשלות היסטורית של תעלת הימים

הרעיון של בניית תעלה שתזרים מים מים תיכון לירדן הועלה עוד בספרו של בנימין זאב הרצל: "אלטנוילנד" משנת 1902. חזון זה התבסס על תזכיר משנת 1899 של המהנדס מאקס בורקארט בו תיאר את הובלת מי ים תיכון בתעלה דרך עמק יזרעאל לעמק בית שאן, ובהמשך לאורך שקע הירדן למצוקי ים המלח. בתוכניתו הוא כלל מפעל השקייה, ומפעל לייצור חשמל.

ניתן למצוא רעיונות דומים עוד קודם לכן:

בשנת 1850 כתב קפטן ויליאם אלן הבריטי בספרו: "ים המלח - דרך חדשה להודו", עוד לפני שנחפרה תעלת סואץ, כיצד ניתן לחפור תעלה ממפרץ חיפה לעמק הירדן, וכך ניתן יהיה להפליג בספינות מים תיכון דרך הירדן לים סוף.

בשנות ה 50 של המאה ה 20 ביצע וולטר לאודרמילק מחקר על רעיון תעלת הימים מהים התיכון לים המלח, וחישב שניתן להפיק כ 100 מגהוואט חשמל ממפעל זה.

בשנת 1974 בעיקבות "משבר האנרגיה", מינתה ממשלת ישראל וועדה בראשות שלמה אקשטיין לבדיקת הנושא, ומסקנותיה היו שהתוכנית ברת ביצוע.

בשנת 1976 הוקמה "מינהלת פרוייקט" במסגרת חברת חשמל, ותה"ל התבקשה להכין בדיקות מקדימות ותוכניות הנדסיות.

בשנת 1977 הוקמה וועדת היגוי בראשות פרופסור יובל נאמן, שבדקה את התוכניות והגישה המלצות ביצוע לממשלה.

הם בדקו 4 אפשרויות חלופיות לביצוע תעלת הימים (ראה במפה):

• מסלול צפוני - מחיפה דרך עמק יזרעאל אל הירדן מדרום לכינרת.
• מסלול מרכזי - מאזור חדרה דרך עמק יזרעאל לירדן.
• מסלול דרך קטיף מדרום לאשקלון לים המלח.
• מסלול מדרום, מים סוף דרך הערבה.

המסלול שהומלץ על ידי וועדה זו היה דרך קטיף, מסלול שיעזור בפיתוח הנגב. עלות הפרוייקט הוערכה ב 3.5 ביליון דולר !

עד שנות ה 30 של המאה ה 20 היה קצב זרימת נהר הירדן ומי הגשמים לים המלח זהה לקצב בו התאדו המים מפני ים המלח. נהר הירדן הוליך לים המלח בממוצע רב שנתי כ 1,200 מיליון מטרים מעוקבים מים בשנה, ומהסביבה הגיעו עוד 400 מיליון מטרים מעוקבים. 1,600 מיליון מטרים מעוקבים מים התאדו בשנה.

בעקבות הסכרים שהוקמו על נהר הירמוך, וביציאה מהכינרת, הופסקה כמעט זרימת המים דרך נהר הירדן לים המלח. כתוצאה מכך, כמות המים המתאדים מפני השטח של ים המלח עלתה בהרבה על המים שזרמו אליו, וים המלח מצטמק בקצב מדאיג.

תעלת הימים אמורה בין שאר הדברים גם לפתור את בעיית ירידת מפלס מי ים המלח.

על פי תוכנית תעלת הימים, מי הים היו מתוכננים למלא את ים המלח ולהחזירו למפלס הגובה הטבעי שלו תוך פרק זמן של כ 12 שנים, ולאחר מכן מתוכנן להקטין את קצב זרימת המים כך שיכסה על הכמות האובדת.

גם הירדנים הציעו תעלה מים סוף, שתעבור בשטח הירדני, בה יישאבו המים ליד העיר עקבה, יועלו לגובה של 220 מטרים, ויוזרמו 220 קילומטרים צפונה בתעלה.

מחקר נוסף שהחל בתחילת שנות ה 80 של המאה ה 20, והסתיים בשנת 1996 בוצע על ידי חברת Harza משיקגו. הם הציעו לשלב מתקן התפלת מים על ידי העברת מי המפל דרך ממברנות (בתהליך אוסמוזה הפוכה).

ריכוז המלחים בים המלח הוא כ 33%, לעומת כ 3% בים התיכון.

מכיוון שפני ים המלח נמוכים מפני הים התיכון במאות מטרים (בערך 400), ניתן לנצל הפרשי גובה אלו כדי ליצור מפלי מים מלאכותיים מהם ניתן להפיק אנרגיה חשמלית.

ים המלח הוא ים סגור. מכיוון שהוקטנה בצורה משמעותית זרימת המים לים המלח, הוא מתייבש, ונגרמות בו תופעות שיש להן השלכות חמורות על הסביבה. תעלת הימים מהווה פיתרון לייבוש ים המלח באמצעות הזרמת מי ים (מים תיכון או מים סוף) אליו.

נתונים על ים המלח:

• אורך ים המלח כ- 50 קילומטרים.
• רוחבו המירבי של ים המלח, מדרום לעין גדי, הוא כ- 17 קילומטרים.
• עומק מכסימלי של ים המלח הוא כ- 800 מטרים.
• שטח פני ים המלח הוא קרוב למיליון דונם (מיליארד מטרים מרובעים).
• נפח מי ים המלח כ- 140 קילומטרים מעוקבים.
• מומסים בים המלח כ- 50 מיליארד טון מינרלים שונים.
• הפרש הגבהים בין ים תיכון להרי חברון כ- 1000 מטרים. הפרש הגבהים בין ים המלח להרי חברון כ- 1400 מטרים. מכאן שקיים הפרש גובה של כ- 400 מטרים בין הים התיכון לים המלח.
• ים המלח הוא המלוח ביותר מבין האגמים בעולם. מליחות המים בו היא 27.5% שהם כ- 345 גרם מליחים בליטר מים (בערך פי 10 מכמות המליחים במי ים רגילים). צפיפות המים היא 1.236 גרם מלחים בסנטימטר מעוקב.
• ההתאדות הממוצעת היומית על פני ים המלח היא בערך 9 מילימטרים גובה מים ביום, כלומר כ 3 מיליארד מטרים מעוקבים של מים בשנה. כמות המים המתווספת לים המלח קטנה מכך בהרבה, וכתוצאה מקבלים שגובה מפלס ים המלח יורד עם השנים ("ים המוות" מתייבש). נתונים מספריים המעידים על כך:

גובה פני ים המלח כפי שנמדד בשנת 1930 היה 390 מטרים מתחת לפני הים התיכון. במדידת לווין שבוצעה בשנת 1999 נמצא שגובה פני ים המלח הוא 414 מטרים מתחת לפני הים התיכון. כלומר, נוצר הפרש של 24 מטרים במשך 69 שנים (!).

בין שנת 1940 לשנת 1980 חלה ירידה של 43% בכמות המים הכוללת בים המלח, ולכן ירד גם שיעור האידוי השנתי של המים בערך ב 20%, עקב הקטנת שטח הפנים, והעלייה במליחות המים.

כדי לשמור על רמת המים בים המלח כפי שהייתה בעבר, יש להזרים אליו 1.75 מיליארד מטרים 

עקרונית, מכיוון שקיימים שטחים לא מנוצלים באזור ים המלח, ניתן להגדיל את שטחו, ובכך להגדיל את ההתאדות ואת כמות המים המוזרמת אליו בשנה.

בנוסף, אם משלבים את תעלת הימים עם מתקן התפלת מי ים, משתמשים במים הממותקים לצריכה (ביתית או חקלאית), ולכן גדלה כמות המים שניתן להזרים לים המלח.

הכותב יוסי לוי joseph levy הינו מומחה לאיסלנד iceland, המלווה קבוצות בנהיגה עצמית בלבד, והמתכנן מסלולי טיול לפי מידת המטייל,והמשמש כמומחה באתר http://www.gotravel.co.il/.

לפניות לכותב shark4162@gmail.com

© Copyright to seeking-the-world.com זכויות יוצרים לאתר