הפיכת המדבר לשממה

מאת צפריר רינת, 'הארץ' פורסם לראשונה: 22.6.08    ראשי מדינות ובהם נשיא המדינה, שמעון פרס, אילי הון, אנשי הבנק העולמי וסתם בעלי חזון עוסקים לאחרונה בקדחתנות באזור הערבה וים המלח. הם מציעים "להפריח" אותו על ידי פיתוח אגמים, בתי מלון ועוד שלל תוכניות בנייה, ולהתפיל כמויות מים אדירות באמצעות תעלה שתזרים מים ממפרץ אילת לים המלח. כך תיעצר ירידת המפלס המתמשכת של ים המלח. הנה כמה עובדות על מצב החזון: אין שום גורם שיש בידיו כיום תוכנית ברורה, שממנה ניתן ללמוד מהי העלות של הפיכת המדבר לשממה ושל חציבת תעלה באורך של יותר ממאה קילומטרים. עד עתה לא נערכה שום בדיקת היתכנות הנדסית, כלכלית או סביבתית של תוואי התעלה ולא ברור היכן היא אמורה לעבור. הבנק העולמי אמור לערוך בדיקה כזאת והיא תימשך כשנתיים. אין כל הערכה מבוססת לגבי ההשלכות הסביבתיות והאקולוגיות של הפרויקט. חמור יותר, לא ברור מהן המטרות של הרעיונות השונים. אנשי עסקים רוצים להפוך את הערבה משני צדי הגבול בין ישראל לירדן לאזור תיירות וסחר אחד גדול. לעומת זאת, הבנק העולמי בודק רק אפשרות של תעלה שתעבור בעומק שטח ירדן ותשמש לצורכי התפלה והפקת אנרגיה בלבד. כל אלה אינם פרטים שוליים, שאפשר למצוא להם פתרונות טכנולוגיים. הפקת אנרגיה יקרה עשויה להיות בלתי כדאית מול חלופות אחרות. עלות ההתפלה עשויה להיות גבוהה לעומת התפלה בחופי הים התיכון. ההשפעה של הכנסת מי ים סוף לים המלח עשויה להיות מרחיקת לכת, ועמידותה של תעלת הימים בפני רעידות אדמה גם היא סוגיה שיש להתייחס אליה בכובד ראש. צילום: גיא חיימוביץ ההשפעה האקולוגית והנופית על אזור שבו התפתחה מערכת מרתקת של צורות נוף, ומגוון מיני צומח וחי, עשויה להיות הרסנית במיוחד. מבחינת חלק ממקבלי ההחלטות בישראל, הערבה היא מעין מכרה אחד גדול שניתן לחצוב ולחפור בו. הם בוודאי נזכרים בערגה בשירו של נתן אלתרמן, שכתב לפני יותר מ-50 שנה: "עורי שממה דינך נחתך, אנו באים לכבוש אותך" (מצוטט בספרו של עוזי פז, "לעבדה ולשמרה" - שמירת טבע בישראל). יש חשש אמיתי שחלק מיוזמי הפרויקט דוחפים למהלך של בדיקות חפוזות וחלקיות ומנסים ליצור מסלול שיאפשר לעקוף הליכי תכנון ובדיקה. לשם כך הם מפליגים בהבטחות על התועלת שיביא הפרויקט, מתוך ציפייה שהדרך לערבה תפונה במהירות למימוש החזון. גישה זו, שעל פיה אפשר לאשר תוכנית באזור רגיש מבחינה אקולוגית ומועד לרעידות אדמה ללא בדיקות מעמיקות, מעידה על זלזול עמוק בהליכים שנהפכו לחובה בסיסית במסגרת אישור תוכניות בנייה ותשתית בכל רחבי העולם. היא הופכת את החזון למסוכן לא רק לערבה, אלא לכל הליכי התכנון וקבלת ההחלטות בישראל.